לא נותר אלא לתהות היכן הפסיכיאטר המחוזי
כשצריך אותו   ב. מיכאל

הלב פשוט עולה על גדותיו מעוצם ההתפעמות לנוכח הדאגה של אורי אריאל לאשכים של החתולים. מי היה מאמין; המתנחל הצונן, הערמומי, החסר מעצורים, הקומבינטור, אינו אלא ברייה רכת לב ורגשנית. הוא לא ייתן יד להתעמרות שכזאת. אמנם כל המומחים גורסים שהסירוס חיוני לרווחת אוכלוסיית החתולים, אך אריאל לא קונה את הבליהם. ההלכה, וגם לבו הרחום, אינם מניחים לו.

ההתפעלות מהרחמים הגמישים של השר מתעצמת כשנזכרים שזה אותו איש המסתובב בעיניים מצועפות על הר הבית ומייחל לתקומת המקדש. מתפלל שיזכה לחזות איך משספים שם גרון של אלפי בהמות ומולקים ראשים של רבבות עופות. רואה בחלומותיו את פועלי הגריל המקדשי משפריצים את הדם המהביל של כל הפרים והתיישים והכבשים והפרות והעיזים והאילים והיונים והתורים הנטבחים — על קרנות המזבח. והכל במצוות ההלכה הרחומה.

ופעם בשנה, גם לכך מייחל השר הרחמן, יילקח תיש אחד ויושלך בעודו חי לתהום, כדי שיתרסק אל הסלעים וייעשה איברים־איברים. את זה ההלכה לא רק מתירה, אלא מחייבת. כי התיש, ביש מזל שכמותו, לא נולד חתול.

אין גם ספק, שהשר החנון והרחום תומך בשחיטה כשרה כמצוות ההלכה: לחתוך קנה וושט, ולהניח לחיה לפרכס עד צאת נשמתה. אך אם יהין מישהו להציע שהריגת החיות הכשרות תתבצע גם היא באילחוש ובהקפדה כדרך שבה מסורסים החתולים, יזעק השר: חס וחלילה! אסור בהרדמה. עד כדי כך דואגת ההלכה לבעלי החיים. היא אמנם מתירה לקצוץ פיסות מן הזין של תינוקות, אבל לחתולים? בהרדמה? ישמור השם וירחם.

ראוי גם לזכור, כי כבוד השר, כמו כלל אזרחי ישראל, משתתף באורח שגרתי בהתעללות מרהיבה בשלושה מיליון פלסטינים. גם הם תת־זן כלשהו של בעלי חיים, אך — השבח לאל — הם אינם ממשפחת החתוליים. לכן יכול השר אריאל להמשיך להתעמר בהם, בלי לעשות שקר בנפשו הרחומה ובלי לפגוע בהלכה שלו.

אך נחזור אל בעיית החתולים. כזכור, הציע כבוד השר — מן הסתם, בהתייעצות עם משטרת ההגירה ומשרד הפנים — להעביר את החתולים למדינה "שתיאות לקבלם". כך הרי מטפלים אצלנו בבריות מיותרות. אך עד שתימצא מדינה כזאת (דרום סודאן? אריתריאה? ניגריה?), מה נעשה?

להלן מקבץ רעיונות. ראשית חוכמה, יש להקים בנגב מחנה חתולים. "ארגז חולות" נראה שם הולם. במחנה יופרדו הזכרים מן הנקבות, וכך לא יוכלו החתולים להתרבות בעודם ממתינים למדינה קולטת.

במקביל יש לחייב את כל חתולות ישראל להתלבש בבגדים צנועים ולעטות שביס. שהרי, כידוע, "פרווה בחתולה ערווה". ולמען החתולים הזכרים יוקמו סמינרים להחזרה בתשובה, שבהם יושם דגש מיוחד על ענייני מוסר וכיבוש היצר.

ולמען יראו וייראו כדאי גם לחוקק חוק, אשר יקבע כי כל חתול וחתולה שיעזו להתרבות יחויבו לענוד טלאי זיהוי על פרוותם. על הטלאי ייכתב, כי נושא טלאי זה הוא חתול חוטא, אשר נכשל בבעילת־זנות בלא חופה וקידושין, והוא כנראה גם ממומן על ידי מדינה זרה.

כל האמור לעיל מתרחש בימים אלה מתחת לחוטמנו, ולא נותר אלא לתהות היכן הפסיכיאטר המחוזי כשצריך אותו.