אמיר ביתן צילום עירוני

בקטע רחוב הדסון (Hudson) שבו אני גרה מתרחשת בכל יום ויום סצנה של בלט מדרכות מורכב. אני נכנסת אליה מעט אחרי שמונה בבוקר, כאשר אני מוציאה את הפח; עיסוק פרוזאי, לכל הדעות, אבל אני נהנית מהתפקיד הקטן שאני משחקת, מהקשקוש הקטן שאני משמיעה; באותה עת גדודי תלמידים מחטיבות הביניים חולפים על פני מרכז הבמה ומשליכים עטיפות של סוכריות (איך הם יכולים לאכול כל כך הרבה סוכריות מוקדם כל כך בבוקר?).

בעודי אוספת את העטיפות אני מביטה בשאר טקסי הבוקר: מר הלפרט (Halpert) פותח את מנעול עגלת המכבסה ומשחרר אותה מדלת המרתף שאליה נקשרה; חתנו של ג'ו קורנקיה עורם את הארגזים הריקים מהמעדנייה; הספר מוציא למדרכה את הכיסא המתקפל; מר גולדשטיין (Goldstein) מסדר את גלילי התיל המכריזים כי החנות לכלי עבודה נפתחה; אשתו של איש התחזוקה בבניין ממקמת את הזאטוט בן השלוש שלה, ובידו צעצוע מנדולינה, על מדרגות הכניסה, נקודת התצפית שממנה הוא לומד את השפה האנגלית, שפה שאמו אינה שולטת בה. ילדי הכיתות הנמוכות, ההולכים בכיוון בית הספר סיינט לוק (St. Luke), עוברים טיפין טיפין בדרכם דרומה; הילדים של סיינט ורוניקה (St. Veronica) עוברים בסך בדרכם מערבה; וילדי בית ספר עממי מספר 41 הולכים בדרכם מזרחה. שתי כניסות חדשות לבמה מן האגפים: נשים לבושות היטב, ואפילו באלגנטיות, וגברים שבידיהם תיקים יוצאים מהכניסות לבתים ומהרחובות הצדדיים. רובם הולכים בכיוון האוטובוס והרכבת התחתית, אך אחדים משתהים על אבן השפה, עוצרים מוניות המופיעות באורח נס ברגע הנכון, שכן גם המוניות משחקות תפקיד חשוב בטקס הבוקר: לאחר שהורידו נוסעים מהחלקים הצפוניים של העיר באזור העסקים במרכז העיר, הן מסיעות עכשיו נוסעים ממרכז העיר צפונה. בו בזמן יוצאות כמה נשים לבושות בחלוקי בית, הן חוצות זו את דרכה של זו ועוצרות לשיחה קצרה הנשמעת כצחוק או כהתמרמרות משותפת, ולעולם, כך נדמה, לא משהו ביניהם. הגיע הזמן שגם אני אמהר לעבודה, ואני מחליפה את ברכת הפרידה הטקסית שלי עם מר לופרו, הירקן הנמוך והגוץ בסינר הלבן, העומד בפתח החנות במעלה הרחוב, זרועותיו שלובות, רגליו נטועות בקרקע, והוא נראה מוצק לא פחות מאשר האדמה עצמה. אנחנו מהנהנים זה לזה; שנינו מעיפים מבט חטוף במעלה הרחוב ובמורדו, ואז מביטים שוב זה בזה ומחייכים. אנחנו עושים כך מדי בוקר ובוקר כבר למעלה מעשר שנים, ושנינו יודעים את פירוש הדבר: הכול בסדר.

לעתים רחוקות אני רואה את בלט אמצע היום, שכן מטבע הדברים אנשים עובדים שגרים שם, כמוני, בדרך כלל אינם נמצאים שם בשעה זו; הם ממלאים את תפקיד הזרים במדרכות אחרות. אבל מימי החופשה שלי אני יודעת מספיק על מה שקורה ברחוב כדי לומר שמורכבות הבלט הולכת ומתעצמת. סוורים ביום החופשי שלהם מתקבצים ב"סוס הלבן" או ב"איידיל" (Ideal) או ב"אינטרנשיונל" (International), שותים בירה ומשוחחים. המנהלים ואנשי העסקים, המגיעים מהתעשיות הממוקמות ממערב לנו, באים כדי לאכול ארוחת צהריים ומתקהלים במסעדת "דורג'ין" (Dorgene) או בבית הקפה "ליונ'ס הד" (Lion's Head). עובדי שוק הבשר ומומחי תקשורת ממלאים את חדר האוכל של המאפייה. רקדני אופי עולים לבמה: קשיש מוזר שעל כתפו מונחים שרוכי נעליים ישנות, רוכבי קטנועים בעלי זקנים עבותים וחברות המקפצות על מושב הקטנוע, שיער ארוך על פניהן לא פחות מאשר מאחוריהן, שיכורים הממלאים אחר עצת "מועצת הכובענים" וחובשים כובע לראשם תמיד, אך לא כובעים שהמועצה היתה מאשרת. מר לייסי (Lacey) המסגר, סוגר את החנות שלו לזמן–מה וניגש לשוחח עם מר סלוב (Slube) בחנות הסיגרים. מר קוצ'אג'יאן (Koochagian), החייט, משקה את הצמחייה הסבוכה והשופעת בחלונו, נותן בה מבט ביקורתי מבחוץ, מקבל מחמאה משני עוברי אורח, ממשש את עליו של הדולב בחזית ביתנו במגע מיומן של גנן וחוצה את הכביש כדי לאכול משהו ב"איידיל", משם יוכל לשים עין על הלקוחות ולאותת להם שהוא מיד חוזר. עגלות התינוקות מופיעות, וקבוצות מגוונות, מפעוטות עם בובות ועד לבני עשרה עם שיעורי בית, מתקבצים על מדרגות הכניסה.

כשאני שבה לביתי אחר העבודה מגיע הבלט לשיאו. זו שעת הגלגיליות, הקביים והתלת–אופן והמשחקים בפקקים ובקאובויים עשויים פלסטיק, המתנהלים על מדרגות הכניסה, בחלק המוגן מן הרוח; זו שעת החבילות והצרורות, המזגזגים מהדרגסטור לדוכן הפירות ומשם לאטליז; זו השעה שבני הנוער, לבושים במיטבם, משתהים כדי לשאול אם התחתונית מציצה או אם הצווארון מסודר; זו השעה שנערות יפהפיות יוצאות ממכוניות MG; זו השעה שכבאיות חולפות; זו השעה שכל מי שאתה מכיר בסביבת רחוב הדסון עובר בו.

כאשר יורדת החשכה, ומר הלפרט שוב קושר את עגלת המכבסה לדלת המרתף, נמשך הבלט מתחת לאור הפנסים, מתערבל הלוך וחזור, אך מתגבר תחת שלוליות אור הזרקורים הבהיר של דוכן הפיצה של ג'ו, הברים, המעדנייה, המסעדה והדרגסטור. עובדי הלילה עוצרים עכשיו במעדנייה כדי לקנות סלאמי ובקבוק חלב. הפעילות נרגעה לעת ערב, אך הרחוב והבלט אינם פוסקים.

אני מכירה היטב את הבלט של אמצע הלילה ואת עונותיו מהימים שהתעוררתי בשעות הקטנות כדי לטפל בתינוק, בשעה שישבתי בחשכה והבטתי בצללים והקשבתי לקולות הבוקעים מהמדרכה. לרוב נשמע קול הדומה לקטעי מלמול אינסופיים של שיחות במסיבה, ובשעה שלוש לפנות בוקר לערך נשמעים קולות שירה, שירה משובחת. לפעמים עולים קולות כעס או בכי עצוב–עצוב, או המולה פתאומית של חיפוש אחר שרשרת חרוזים שנקרעה. לילה אחד שמעתי גבר צעיר רועם בקולי קולות ושואג בשפה בוטה על שתי נערות שאסף להנאתו והן אכזבו אותו. דלתות נפתחו, הוא הוקף בחצי גורן של אנשים חשדנים, לא קרוב מדי, עד שהגיעה המשטרה. ראשים גם הציצו לאורך רחוב הדסון, משיאים עצות, "שיכור... משוגע... פרא מהפרוורים".

עמוק אל תוך הלילה אינני ערה למספר אנשים ברחוב אלא אם כן משהו מקבץ אותם יחד, כמו למשל חמת חלילים. אין לי מושג מי היה החלילן, ומדוע בחר דווקא ברחוב שלנו. חמת החלילים השמיעה את צלילה המיוחד באחד מלילות פברואר, וכאילו סימנה לתנועה האקראית המידלדלת על המדרכה כיוון חדש. במהירות, בשקט, כמעט באורח נס, התקבץ קהל קטן ויצר מעגל, ובתווך רקדו ריקוד סקוטי קופצני. אפשר היה לראות את הקהל על המדרכה האפלולית, אפשר היה לראות את הריקודים, אבל נגן חמת החלילים עצמו היה כמעט בלתי נראה משום שכל כולו היה שקוע במוזיקה. אדם קטן מאוד לבוש מעיל חום ופשוט. לאחר שסיים את נגינתו ונעלם הריעו לו הרוקדים והמתבוננים, ומחיאות כפיים הגיעו גם מהיציעים, מחצי תריסר מבין מאות החלונות המשקיפים על רחוב הדסון. אחר כך נסגרו החלונות, והקהל הקטן התפזר אל תוך התנועה האקראית של חיי הלילה.

הזרים ברחוב הדסון, בעלי הברית שעיניהם מסייעות לנו, תושבי המקום, לשמור על שלוות הרחוב רבים כל כך, ונראה כי הם מתחלפים בכל יום. אין לכך כל חשיבות. אם בני האדם הרבים כל כך באמת שונים תמיד כפי שהדבר נראה, אינני יודעת. קרוב לוודאי שכן. כאשר ג'ימי רוגן (Rogan) נפל מבעד לחלון זכוכית (הוא הפריד בין חברים שהתקוטטו) וכמעט איבד את זרועו, אדם זר לבוש חולצת T ישנה יצא מ"איידיל", הצמיד לו מיד במומחיות חסם עורקים, ולפי דברי צוות החירום של בית החולים, הציל את חייו של ג'ימי. איש לא זכר שראה את האדם קודם לכן, ואיש גם לא ראה אותו מאז. כך הם הזעיקו עזרה מבית החולים: אישה שישבה על המדרגות בסמוך למקום התאונה רצה לתחנת האוטובוס, ללא אומר ודברים חטפה מטבע של עשרה סנטים מידיו של זר שהמתין ודמי הנסיעה של 15 סנט מוכנים בידו, ורצה לתא הטלפון ב"איידיל". הזר רדף אחריה כדי להציע לה גם את המטבע של חמישה סנטים. איש לא זכר שראה אותו קודם לכן, ואיש גם לא ראה אותו מאז. כאשר אתה חוזר ורואה אדם זר שלוש או ארבע פעמים ברחוב הדסון, אתה מתחיל להנהן לעברו. הוא כבר כמעט מכר, מכר ציבורי כמובן.

תיאור הבלט היומי המתרחש ברחוב הדסון נשמע מטורף מכפי שהוא באמת, כי הכתיבה מעצימה אותו. אין הוא כזה במציאות. אין ספק שבמציאות משהו קורה תמיד, הבלט לעולם לא נעצר, אך התוצאה הכללית שלווה, והאווירה אפילו נינוחה. מי שמכיר רחובות עירוניים שוקקים יודע כיצד מתנהלים הדברים.

ברחוב הדסון, כמו בנורת' אנד בבוסטון או בכל שכונה תוססת אחרת בערים הגדולות, איננו מוכשרים לשמירה על ביטחון המדרכה יותר ממי שמנסים ליהנות מהפסקת האש העוינת באזורי ההשפעה בעיר העיוורת. אנחנו בני מזל שנהנים מסדר עירוני המאפשר לשמור על השקט בפשטות יחסית בגלל שפע זוגות העיניים השומרים על הרחוב. אך אין דבר פשוט בסדר זה כשלעצמו, או במספר המבלבל של הרכיבים היוצרים אותו. מרבית הרכיבים הללו הם ייעודיים בדרך זו או אחרת. הם מתאחדים בהשפעה המשותפת על המדרכה שאיננה ייעודית כל עיקר. ובכך כוחה.

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות