יהדות, ציונות וישראל שחק
פעיל זכויות האדם ישראל שחק (1933-2001) היה אחד הראשונים לזהות את הציונות כתנועה לאומית-משיחית, גזענית וברוטלית כלפי מי שאינו שייך ל"עם הנבחר". אלי אמינוב כותב עליו במלאת עשור למותו.
זעקות החמס על הדרת נשים שסחפו את המערכת הפוליטית בשבועות האחרונים, היו מן הסתם מעלות חיוך על שפתיו של פרופ' ישראל שחק המנוח. חיוך עצוב, שכן הפרויקט החשוב ששחק עבד עליו בערוב ימיו, ספר שכולו מוקדש ליחסה של היהדות לנשים, אבד אחרי מותו ונעלם לבלי שוב. את המחקר לא נזכה עוד לקרוא, מפני שאחד ממעריציו, שניכס לעצמו את כל החומר המחקרי מהעזבון, הצליח לאבד אותו ובינתיים נפטר בעצמו בלי להותיר שריד לטיוטות ולהערות של אחד המומחים הגדולים לדת יהודית, ציונות, ומה שביניהן.
השנה מלאו עשור למותו של ישראל שחק, הומניסט, פולמוסן, מראשוני הלוחמים לזכויות אדם בישראל, ודמוקרט עקבי הנאמן למסגרת חשיבה הומניסטית-אוניברסלית. שחק הקדים את זמנו בשנות דור כאשר איבחן את הכזב הבסיסי של הציונות. התנועה הלאומית היהודית ראתה בעצמה המשך ישיר לתנועת ההשכלה היהודית בגולה, שהוציאה מקרבה הוגים דגולים וגישות הומניסטיות לא מעטות. אולם למעשה, הציונות מהווה רגרסיה גמורה מתנועת ההשכלה, בחזרה לאלמנטים המשיחיים הפרימיטיביים ביותר שפיתחה הדת היהודית במשך השנים.
שחק נולד בוורשה למשפחה יהודית בורגנית, אך את שנות ילדותו מגיל שש בילה בגטו ורשה ובמחנה ברגן בלזן. הוא למד שם לדבריו שני דברים: האחד, כי הסבל שאנשים עוברים אינו הופך אותם בהכרח לטובים יותר או למתנגדים לסבלם של אחרים, והשני, כי אין שום קשר בין מוצאו של אדם ובין תכונותיו האנושיות. כילד חווה לא פעם מצבים שבהם שוטר יהודי התגלה כגרוע הרבה יותר מחייל גרמני. על לקחים אלה חזר לא פעם גם בניתוחיו הפוליטיים.
הוא בא מבית דתי וציוני. אביו, שהוסמך לרבנות, סירב לעשותה קרדום לחפור בו ובעקבות הפתגם "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", פנה לעסוק במסחר עם שותף פולני, שהתגלה כחסיד אומות העולם והציל את המשפחה ממוות ברעב לאורך כל תקופת שהותם בגטו. האב נספה באושוויץ, ולאחר המלחמה הגיעו שחק ואמו לפלשתינה המנדטורית. ישראל התחנך במסגרת קיבוצית דתית ואחר כך חזר לעיר כדי לעזור בפרנסת אמו, תוך שהוא ממשיך את לימודיו בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו התוודע לכתבי שפינוזה, וזועזע עמוקות כאשר הבין את הבעייתיות המוסרית החמורה בהלכה היהודית המזלזלת בגויים, המתירה לרמותם ואף להתייחס להריגתם כמעשה שאינו נחשב רצח. את לימודיו בכימיה אורגנית השלים בארצות הברית, ובמשך שנים היה מרצה אהוב ומוערך באוניברסיטה העברית בירושלים.
שו"ת אינתיפאדה
את פעילותו למען זכויות אדם החל שחק בליגה למניעת כפייה דתית ויצא בקריאה להתייחסות שונה לגויים ולגרים ובעיקר לגיורות הנחשבות ביהדות ההלכה לזונות אף לאחר גיורן. הוא נאבק גם למען זכויות אזרח מלאות נגד הכפייה הדתית על אזרחי הארץ היהודים. אולם שנה אחת אחרי מלחמת 67' הבין במלואה את הבעייתיות של המערכת הפוליטית הישראלית, והפנה את כל מרצו לפעולה למען זכויותיהם של הלא-יהודים, זכויות שנגזלו מהם בתואנות שמקורן בחוקי הדת.
פעולותיו הראשונות בכיוון זה, היו דיווחים קבועים על מצב זכויות האדם בעזה החל מסוף שנות הששים וראשית שנות השבעים כמזכיר הליגה לזכויות אדם בישראל. הוא הקליד את הדו"ח והפיץ אותו על נייר סטנסיל משוכפל ב-100 עותקים שנמסרו לנציגי העיתונות הזרה וארגוני זכויות אדם בינלאומיים. חלק גדול מן החומר היה תרגומים לאנגלית מהעיתונות העברית. עד כמה היה בודד ומבודד בעמדותיו אפשר להבין מהעובדה שהפרופסור למשפטים אמנון רובינשטיין, המזוהה עם הליברליזם הישראלי במיטבו, ניהל קמפיין ממושך בקריאה לפיטוריו של שחק מאוניברסיטת תל אביב ולהחרמת דרכונו הישראלי.
אנשים שלא הכירו את שחק מקרוב נהגו לתאר אותו כ"איש מצפן". אכן העמדות הלא-ציוניות של מצפן היו מקובלות עליו, אך הוא מעולם לא היה חלק מהתנועה. בשנות השבעים הוא תקף דרך קבע את העמדות של מתי פלד ואורי אבנרי. פלד, שאותו האשים שחק באחריות למצב הקשה בעזה, אף תבע אותו על פי חוק לשון הרע – וזכה.
למעט מקרה מצער זה, קשה למצוא אי-דיוקים בכתביו. שלושים שנה לפני שיצא הספר "תורת המלך", למבוכתם הרבה של כל מעריצי הציונות החרד"לית, התעמת שחק פעם אחר פעם עם ראית העולם החשוכה, הגזענית והבריונית של נאמני ההלכה האורתודוכסית. ההלכות הרלוונטיות כונסו בגאון כבר בחוברת הלכות "שו"ת אינתיפאדה", יצירתו של הרב שלמה אבינר מבית אל. שחק ניסה – בחוסר הצלחה משווע – להזעיק את דעת הקהל החילוני המשכיל בישראל מול ההנחיה הברורה של החוברת הזאת, שעל פיה מותר לירות בילדים פלסטינים המיידים אבנים על מכוניות של יהודים. הנחיה הלכתית זו, שהצבא אימץ לא פעם, התגלתה כבעייתית, ומעוררת התפתלויות של ממש כאשר חיילי הכיבוש מותקפים באבנים על ידי מתנחלים.
שחק אכן היה אחד האנשים הראשונים שזיהו את הציונות כתנועה לאומית-משיחית, גזענית וברוטלית כלפי מי שאינו שייך ל"עם הנבחר". על פי הניתוח שלו, שורש הבעיה בערש צמיחתה של התנועה הציונית במזרח אירופה. במדינות אלה היתה לאומיות מזוהה במשך שנים רבות עם מוצא אתני ועם דת. גישה זו התאימה לגישה ההלכתית העתיקה הרואה בבני הדת היהודית "עם" ונוקטת קריטריונים מחמירים (זהות האם) להבטיח קרבת דם לקבוצה ה"לאומית". שחק זיהה כיצד נטלה הציונות מושגים מתוך הדת היהודית, עטפה אותם בלבוש חילוני על פי המודל המזרח אירופי, והפכה אותם לחלק מהווייתה.
מושגים כמו "גאולת העם" ו"גאולת הארץ" הם מושגים משיחיים, אך השתמשו בהם מנהיגים לכאורה חילונים גמורים. מראשיתה של ההתנחלות הציונית בפלסטינה א"י עיקרון ההפרדה בין יהודים ל"אחרים" היה אבן יסוד במהותה. בעיני שחק, הציונות שירתה באופן מושלם את הגישה האנטישמית, הרואה ביהודים "גורם זר" בכל מקום, שאינו יכול לחיות בהרמוניה עם סביבתו הלא יהודית. כתביו ורעיונותיו של שחק במשך השנים מראים שבמשך תקופה ארוכה הוא האמין שיש אפשרות עדיין להתפתחותו של לאום "יהודי חילוני", אך בערוב ימיו הוא כבר לא התייחס לאפשרות זאת ברצינות.
בתקופת המנדט נעשה לפחות ניסיון להסתיר את האופי היהודי-דתי של הציונות. לא דובר על "מדינה יהודית" אלא על "מדינה עברית", ונוצרה אשליה של צמיחת לאום חדש. באותן שנים ראשונות האלמנט הדתי לא הודגש – אך היה קיים בפועל. גישת ה"קושאן" על הארץ, האמונה ש"אחרים" שחיו כאן אינם חשובים, מצאה את דרכה אל כל הרבדים של החשיבה והעשיה הציונית. ההזרה של תושבי הארץ המקוריים, הצגתם כ"זרים" לאורך כל הדרך כי "אנחנו בעלי הבית האמיתיים" איפיינה את התנועה הציונית מראשיתה.
כאשר קמה מדינת ישראל נעשתה הבניה מלאה של ההזרה הזאת. שיאה ההזוי בהחלה של "חוקי הכניסה לישראל" על ילידי הארץ הלא-יהודים. מהלך זה קיבע את הקטסטרופה שעברה על העם הילידי בטרנספר שבוצע בו במהלך המלחמה, ומנע אפילו את זכות הקניין של אזרחים ישראלים על נכסי נדל"ן שהיו בבעלותם המלאה אם לא שהו בהם פיסית ב"יום הקובע" לגבי נכסי ה"נפקדים הנוכחים" במדינה.
בשלב זה גיבש ישראל שחק את התפיסה שתלווה אותו לאורך חייו, שעל פיה החטא הקדמון של הציונות טבוע כבר בלידתה, שכן היא מאמצת כהנחת יסוד את קיומה של האנטישמיות כתופעה נורמלית ונצחית. בבסיסה של הציונות עומדת כעקרון יסוד הטענה האנטישמית שהיהודים מהווים גורם זר בכל מקום ובקרב כל אומה. הפרדת היהודים מן האחרים – כלומר מן הגויים – וריכוזם במקום אחד, היא המשימה שהציונות מקדשת. לצד האנטישמיות אימצה הציונות ליסודותיה הרוחניים גם את גזענות ההלכה היהודית ושנאת הגויים שלה.
הציונות אמנם מצפה במעטה חילוני את עקרונותיה המרכזיים של הדת היהודית ומתחזה לצאצא לגיטימי של תנועת ההשכלה החילונית, אולם היא רחוקה שנות אור מעקרונותיה של התנועה הזאת. לשם כך חילנה הציונות את מושגי היסוד של הדת היהודית והכריזה עליהם כ"לאומיות". כך קודם הרעיון שפלסטין ההיסטורית שייכת כולה לבני "העם היהודי", כלומר לאלה שנולדו לאם יהודייה. מי שנולדו לאמהות לא יהודיות יכולים להצטרף ל"עם" זה על ידי המרת דתם לדת היהודית.
מדינת אפרטהייד
חוקי מדינת ישראל בנויים כך שרק יהודים הם במעמד אזרחיה ה"אמיתיים". מאחורי תפיסה זו עומד עקרון "המחשבה הכפולה" שהוא מבלבל ביותר. ישראלים שאינם מקיימים את מצוות הדת היהודית – אך זכאים לתואר "יהודי" על-פי הדת הזאת – מצליחים להמשיך ולראות עצמם כ"יהודים חילוניים". לבלבול זה תורמים מדי יום ביומו יצרני האידיאולוגיה הציונית: פוליטיקאים, סופרים ושופטים.
שחק היה אחד ההוגים הראשונים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד. כדבריו, מדינה המבדילה בין אזרחיה על פי מוצאם האתני – ליתר דיוק על פי דתה של אמם – היא מדינת אפרטהייד מובהקת. אחד התחומים בהם מתבטא האפרטהייד הישראלי הוא בשאלת הקרקע, זמינותה לשימוש יהודים והדרתם של לא-יהודים ממנה. איבתו הגדולה של שחק נשמרה לשמאל הציוני, אשר הכיסוי "הסוציאליסטי" שלו הקל עליו לנשל ולחמוס את קרקעות הילידים הפלסטינים. קרקעות אלה הוענקו ביד רחבה ליישובים "שיתופיים" כמו קיבוצים ומושבים, וכן לקרן הקיימת, להסתדרות הכללית ולמקורבים (יהודים כמובן).
בראשית שנות השמונים חלה שחיקה ביחסים בין ישראל שחק ובין ידידיו בהנהגת אש"ף והתומכים בה. בחדרי חדרים הוסבר לו שהסיבה לכך הם היחסים החדשים עם השמאל הציוני, שהאמין כי ערפאת הוא המפתח האמיתי לשמירה על בטחון ישראל ושלמותה של המדינה הציונית בגבולות 67'.
את משטרו של ערפאת בשטחים שהוקם במסגרת הסכמי אוסלו תיעב ישראל שחק תיעוב מר. בעיניו היה זה משטר שהיה שותף מלא לתוכניות האפרטהייד של ישראל בפיקוח הסי.איי.אי. החתימה על הסכם אוסלו, שנתן אישור מלא למניעת חירויות דמוקרטיות וזכויות אזרח לפלסטינים היתה בעיניו ההוכחה לכך שערפאת ואנשי חצרו קיבלו את עקרונות הציונות כבסיס לגיטימי. השחיתות הפלסטינית שפרחה בד בבד עם מגבלות על חופש הביטוי וחיסול העיתונות שהצליחה לפעול קודם תחת הכיבוש הישראלי, היתה תוצאה מתבקשת של שלטון ערפאת וחצרו. מצב זה נבע מאימוץ העקרון שפלסטינים אינם צריכים ואינם זכאים לזכויות שוות ליהודים, ומנכונותו של ערפאת להקים בנטוסטאן של משוללי זכויות בחסות ישראלית ואמריקנית ולהפוך את הרשות שבהנהגתו לסוכנת משנה של משמר הגבול הישראלי.
שחק קיווה שהפלסטינים יסלקו את משטר ערפאת במסגרת המאבק לדמוקרטיה, אך נואש מן האינטליגנציה הפלסטינית ששמחה לחבור לשמאל הישראלי הציוני. קשריו עם שארית חבריו הפלסטינים נותקו, וביקורתו על חברו האחרון אדוארד סעיד הלכה והחריפה. הוא היה מתוסכל מהעובדה שסעיד לא היה שותף לניתוח שעל פיו משטר העדות הבלתי דמוקרטי של ישראל הוא אינטרס מובהק של ארצות הברית לצורך המשך הסכסוך ושימור מוטת השליטה האימפריאליסטית, ולא הצליח להבין את ההגיון בתמיכתו ברעיון המדינה ה"דו-לאומית".
במדינה "דו-לאומית" – טען ישראל – מקבלת כל עדה, המוגדרת כ"לאום", זכויות על פי גודלה וכוחה. מבנה כזה עשוי להביא לשוויון פורמלי בין ההנהגות, אך לא לשוויון של האזרחים. אזרחות המותנית במוצא עדתי מקבעת נחיתות, לעומת אזרחות שוויונית הנובעת מכוח הישיבה בטריטוריה.
אי אפשר לדבר על ישראל שחק בלי להזכיר שהוא היה במהותו איש אשכולות בסגנון המזכיר את ענקי הרנסנס. תחומי תרבות שונים ורבים היו מוכרים לו על בוריים. בנוסף לספרות ההלכה שבה עסק כל חייו, הוא היה מומחה להיסטוריה, גם של המזרח הרחוק וממלכות אפריקה, לארכיאולוגיה, פילוסופיה, ולאדריכלות. במוסיקה קלאסית היו לו תובנות ייחודיות שזכו להערכה רבה של המומחים בתחום זה. במשך שנים רבות נבחר שוב ושוב למרצה הטוב ביותר לא רק בכימיה אורגנית אלא אף בפילוסופיה של המדע.
מותו הפתאומי הותיר חלל עמוק בקרב קומץ הדמוקרטים העקביים החיים בארץ הזאת. אלה ממשיכים להוקיר את זכרו בדרך היחידה האפשרית: מאבק למען ביטול המדינה היהודית והחלפתה במדינה חילונית דמוקרטית בכל השטח שבין הירדן לים התיכון.
המאמר פורסם ב״העוקץ״, אתר תוכן עצמאי
